פוסט יום הולדת

בשבוע שעבר, חגגנו לאיילה שלי יום הולדת שנתיים. מרגיש לי שהיא הרבה יותר גדולה. לא ברור לי אם זה בגלל שהיא ילדה שניה או פשוט, היא ממש בוגרת.

היא כ"כ חיכתה ליום ההולדת שלה. התרגשה רק מלהגיד את המילה "יום הולדת". הם רואים בגן את כל הילדים חוגגים ולא מבינים מתי יגיע תורם. היא סיפרה לי כל החודש האחרון, מה יהיה ביום הולדת שלה. "יהיה לי כיסא יום הולדת, זר על הראש, ישירו לי יום הולדת, אבא ואמא יבואו, סבא וסבתא ונרקוד....."

ואז מתחילות הדילמות.... מספיק לה יום הולדת בגן? ומה עם המשפחה? אם מזמינים את הדודות אז "חייבים" להזמין את הבני דודים, וגם להם יש כבר ילדים, ואז זה כבר מלא אנשים. אבל לרוני חגגנו גם וגם ועם כולם.... ובאיזה יום? אמצע שבוע? שבת? ומה לאכול? אבל למי יש כח עכשיו להפיק יום הולדת???? אבל יש לאיילה יום הולדת.  החלטנו על שבת ב-11:00, עם כולם כולל כולם מהצד שלי (הצד השני שומר שבת). 11:00 זה בוקר או צהריים? גם וגם. הכנו ג'חנונים, אבל לא יותר מדי כי אמא שלי הכינה את החמין המעולה שלה. זה שכולם מחכים לשבת גשומה בשביל לטעום ממנו. גם ג'חנונים וגם חמין? כן! ועוד ביקשו עוד....
חגגנו 3 פעמים במשך שבוע שלם. בגן, בשבת בבית עם המשפחה שלי ואצל המשפחה של שלומי בשבת אח"כ.

היא הייתה בעננים! ממש התרגשה. גם אני ממש התרגשתי. ביום ההולדת בגן היה הכי מרגש. לא הייתי צריכה לארח, רק להתרכז בילדה שלי שהייתה כ"כ מאושרת מיום ההולדת שלה. היא עשתה את כל הטקס בגבורה. הייתי אמא גאה! מה יהיה בטקס של הצבא???? קמנו ממש מוקדם להתלבש ולהתארגן. העוגה שנבחרה אחרי הרבה לבטים הייתה עוגת מינימאוס. היא בחרה! היא רוצה לבחור הכל עכשיו. זה בכלל לא משנה אם היא רוצה את זה באמת או לא. העיקר שתבחר. אוכל, בגדים, מתי הולכים לישון, להכנס לרכב, לעלות על הכסא ולרדת ממנו. כן מעיל, לא מעיל. איזה נעליים, איזה גרביים. מקלחת, עכשיו או אח"כ. עם ראש בלי ראש. אני משתדלת לשמור על כח האיפוק (עכשיו משתמשים בבית בכוחות, ככה לימדה רחלי הגננת). האמת, שזה לא תמיד מצליח לי. חבל שאין חנות. חנות של כוחות. או אולי אפילו מטען. מטען שממלא את הכוחות כשהם נגמרים....

אז אנחנו בשלב ה"טרבל טו". איזה כיף:) מזל טוב לללי היפה שלנו ובהצלחה לנו עם גיל שנתיים הנורא.

     עם החבר הקבוע ג'וני!

ביום ההולדת בבית, היה מקסים. לא הצלחתי לארגן את השולחן כמו שרציתי. החלק הכייפי בלארגן יום הולדת זה לעצב אותו, אבל רוני הייתה חולה (שוב!) בשבוע שלפני ומאיה איתי כל הזמן ופשוט לא הצלחתי כמו שרציתי. אבל ללי הייתה מרוצה. 

 (הוודקה מאחורה זה לא לילדים. נשבעת!!!)

כל האורחים הגיעו לפניה, היא הייתה אצל ההורים שלי מהבוקר. לא היה מצב לארגן את הכל כשהן בבית.... 

הבית היה מלא בלונים, מלא אנשים. זה היה נראה כמו מסיבת הפתעה. היא אכן הופתעה! אולי אפילו מידי.... אל תנסו את זה בבית! היא נכנסה הביתה ולא הבינה מה קורה. לקח לה עשר דקות להתאפס. אבל מהר מאד חזרה לעצמה. שמה את הכתר ונכנסה לתפקיד החוגגת. לא עזבה את כיסא יום ההולדת שלה. עד היום, כבר שבוע וחצי, היא גוררת אותו לכל מקום. לשולחן ציור. לשולחן אוכל. לצפות בטלוויזיה. מזל שלא ישנה עליו בלילה...

היינו צריכים להרים אותה מלא. זה הקטע הכי מרגש בשבילה. אה, גם המתנות. אה...וגם העוגה. את העוגה הכינה נורית, חברה של אחותי. מכל הלב!!! איזה כיף שיש כאלה חברים. בד"כ מאד חשוב לי להכין את העוגה" חושבת חודש לפני איזה עוגה אכין, איך תראה ומה צריך לקנות בשבילה. השנה ויתרתי. מה שיכולתי להוריד מעצמי, הורדתי

בחגיגה האחרונה היה אותנטי. סבתא יהודית הכינה עוגה כהרגלה בימי ההולדת של הנכדים. הפעם, היא הכינה עוגה עם סוסים. טעימה!!!! כל בני הדודים החזיקו את העוגה ,עם איילה ורוני, ושרו שירי יום הולדת. חילקנו שקיות הפתעה. כולם היו מרוצים. וכך נגמרה לה חגיגת יום הולדת השנתיים של ללי. והיא, בטח לא תזכור לעולם כלום מהשבוע האחרון. העיקר שכולם מרוצים.

ככה הן נראות כשאומרים להן לחייך

וככה הן נראות כשאומרים להן לחבק

קצת חששנו מהתגובה של רוני לחגיגה של איילה. היא אומנם כמעט בת ארבע ודי בוגרת, אבל לא היינו בטוחים שתפרגן...

אני חייבת להודות שהיא הפתיעה! השתמשה בכח הבגרות. קיבלה את יום ההולדת של אחותה באהבה ופירגנה לאורך כל הדרך. בחגיגה השלישית אצל ההורים של שלומי, היא כבר שאלה, מתי יהיה גם לה יום הולדת?....

אז אני מתחילה כבר  בהכנות להפקה הבאה, עם דרישות גדולות יותר כי זה עוד רגע.... בפסח. ברור שצריך להתחיל לחשוב מעכשיו. צריך להזמין את כל החברים מהגן. זה יום הולדת לילדה הבכורה שלי. הבכורה מתוך 3 בנות מתוקות שאני כל כך  כל כך אוהבת.

שבת שלום:)

אורית

כמו פעם

בימי שבת אנחנו בד"כ אוכלים צהריים אצל ההורים של שלומי. כל אחד מהאחים, מגיע בזמנו. כשאנחנו שם, אנחנו לא מרגישים את הילדים, כי יש מלא. אבל מלא! מגוון רחב של גילאים וכולם משחקים עם כולם. אנחנו הגדולים אוכלים ומדברים על החיים. זה כיף. לי לא היה את זה כשהייתי קטנה, המעט בני דודים שהיו לי גרו רחוק....
אמא של שלומי, דואגת לתחזק את ה"ביחד". זה מקסים בעיניי. בכלל, רוב העיסוק שלה זה הילדים והנכדים. היא שומרת בבוקר על הקטנים שעוד לא הולכים לגן ובצהריים אבא שלו הולך לאסוף אותם מהגנים ומבית ספר. ברגל! כן, גם כשיורד גשם. הם הולכים עם המטרייה ומחפשים מכסה בתוך בניינים כשסוער מדי. הילדים מתים על זה. אה! וגם אין לו טלפון נייד.

כשאני מגיעה לשם, תמיד יש לי תחושה של פעם. יש משהו בבית שלהם שמחזיר אותי לילדות. גם לחביתה שאבא של שלומי עושה יש ריח של פעם. גם הנס קפה שהוא מכין (אבקה של עלית), טועם כמו פעם.
יש שם חדר לילדים, מלא בצעצועים  וספרי ילדים ישנים. אפילו על הדלת יש שלט "החדר של הילדים". לפעמים אני מסתכלת מהצד ורואה איך כל הילדים מפוזרים בסלון ובחדר כ"כ עסוקים במשחקים שלהם. כשהם ממצים את הכל, הם יורדים למטה לשחק. הקטנים תמיד נשארים בבית בוכים שגם הם רוצים לרדת לשחק, אז אחד המבוגרים יורד איתם למטה להשגיח, ולפעמים גם לשחק....

בשבת לא רואים שם טלוויזיה ולא משחקים עם האייפונים. אז הכל חוזר להיות כמו אז. יורדים למטה, פתאום גם השכנים מצטרפים. משחקים תופסת, מחבואים, כדור וקלאס. מדי פעם אנחנו משקיפים מלמעלה ובודקים שהכל תקין.

אני כ"כ מתגעגעת לפעם. שלא היו טלפונים ניידים, מחשבים ומיליון ערוצים בטלוויזיה. כשהיינו מדברים אחד עם השני, היינו מקשיבים ולא גולשים באינטרנט או כותבים הודעה למישהו....הייתי רוצה שהילדות שלי יגדלו כמו שאני גדלתי. שיכתבו מכתבים למי שגר רחוק. שיאספו מכתביות ומפיות. שירדו לשחק למטה שבע על הקיר. שיצעקו להן מלמטה אם הן יכולות לרדת לשחק.
בימי שבת, אני קצת נזכרת, זה עושה לי נעים ומן תחושת געגוע לילדות שנראית כאילו הייתה לא מזמן... ואז אני חוזרת הביתה, ומיד נזכרת שאני כבר לא ילדה, וכנראה גם לא אהיה וכל מה שנותר זה לנסות לחוות את הילדות דרך הבנות שלנו. איך הזמן עובר כשנהנים:)