ווואווו.... לא יודעת מאיפה להתחיל. מלא דברים קרו. כ"כ חיכיתי לרגע הזה שאתיישב מול המחשב ואכתוב את הפוסט הבא. כבר עבר חודש מהפוסט האחרון. והנה כבר שנה חדשה החלה. איך הזמן עף כשנהנים:)
החודש האחרון בגדול, היה נראה ככה:
קולקציה. צילום. רופא. אשפוז. שבועיים. מטורף! ניתוח. תינוקת. טיפול נמרץ. שחרור. הביתה. בנות. התרגשות. ניקיונות. כביסה. בישולים. ככה בשנייה, חזרנו לשגרה +1 . מי אמר ששיגרה זה רע???
אז הקולקציה עלתה לאוויר. לקח זמן אבל זה קרה. אנחנו ממש מרוצות מהתוצאות:) את הצילומים אגב, אני מצלמת בעצמי בזכות הסדנה המעולה שעשיתי לפני שנה וחצי אצל אפרת לוזנוב המוכשרת. ובעיבודים עוזר לי חבר טוב וצלם משכמו ומעלה, שי שחר. האמת שזה ממש לא פשוט לצלם ילדים. הם מאבדים את זה ברגע, רוני כבר ממש התלוננה שהיא לא רוצה להצטלם. אביגיל המתוקה אהבה יותר את הרעיון של לדגמן:) גם המזג אוויר בעייתי, לא הייתה שמש והבית היה יחסית חשוך אז האיכות יצאה בינונית אבל הסה"כ הכללי יצא לא רע. טעימה קטנה למי שלא הספיק לראות .... אה, והפעם כפי שהבטחנו יש גם קצת לבנים (המכנס מתאים גם לבנות וגם לבנים).
אז זהו. אני בבית. משלימה פערים. ומאושרת בפעם הרביעית. לא! אין לי ארבעה ילדים הפעם הראשונה הייתה החתונה עם בעלי האהוב (מי אמר שאני לא נותנת לו קרדיט???). האמת, שמגיע לו. שבועיים וחצי שלמים שהוא תיפקד כאבא ואמא. זה לא פשוט לגבר להתנהל כמו אמא. זה לא שהוא לא התקשר כל יום מחורפן מהן. מה להלביש? איך לסרק? איך להרדים? זה לא שהוא לא הגיע לביקור כל יום עם הבנות כדי להעביר את אחה"צ ולקוות שבחזור הן ירדמו לו באוטו. אבל עם כל הקושי, אני מצדיעה לו.
עכשיו תעריך!
הוא (בעלי שיחייה) עשה בלגן שלם. שבר את כל השגרה. הוא בגדול לא בן אדם של שגרה, הוא מהזורמים.... אז לא הייתה שעת השכבה מסודרת אלא כל אחת נרדמה בזמנה הפנוי (23:00/24:00 ) ולא היה זמן התעוררות אלא כל אחת התעוררה כשבא לה. אז לגן הגיעו ב- 10:00 בבוקר. הבגדים שהן לבשו לגן זה היה מביש. את השיער לא היה לו מושג איך לסדר. בקיצור, היה שמח. אבל אני לא יכולתי לצייץ. צפיתי מהצד מזועזעת והכרחתי את עצמי לסתום. כי אני פה והם שם ואסור לי להתערב! גם ככה הרגשתי אשמה על זה שהרופא נתן הוראה להתאשפז שבועיים לפני הזמן.
אפשר לומר שנחתי. התבטלתי. ישנתי. לא ניקיתי. לא בישלתי. פשוט נחתי. אבל זה היה בבית חוליםםםם, בואו לא נטעה. הייתי מוותרת על התענוג. ונכון שאחרי הלידה הייתי במלונית לבד. ונחתי שוב. אבל הייתי אחרי ניתוח! א
כשחזרתי הביתה, צמאה לשגרה וישר ניסיתי להחזיר הכל למקום, הבנתי שזה ל פשוט.... קדימה, בנות, למיטה, סיפור ולישון. חחחחח...... הצחקתי את עצמי. הן הסתכלו עליי במבט של, מי את? ומה את רוצה? אנחנו לא ישנות במיטה שלנו כבר 3 שבועות . בכי הסטרי! רוצות את אבא. ואני? עומדת אבודה, מה קרה פה? זאת הייתי אני תמיד. וההורמונים חוגגים אז הדמעות בשניה זולגות. אני בבית שלי סוף סוף ואין לי מושג איך מחזירים הכל למקום.....
זה כ"כ מרגש, להחזיק את הדבר הקטן הזה שהיה אצלי בבטן 9 חודשים. מטורף. יש לנו בקרים שלמים לבד, היא מקסימה. מאיה הקטנה... רוני ואיילה מקבלות אותה באהבה גדולה. דואגות לה ומחכות לרגע שיוכלו לתת לה מוצץ.
איילה מנהלת איתה שיחות הורגות! "תינוקת, למה את לא מדברת איתי? את ישנה? מאיה מתוקה שלי, למה את בוכה?" היא רק בת שנה ועשרה חודשים! היא בעצמה הייתה לפני רגע בעריסה הזו. עם השמיכה הזו.
בלילה, מתנהלים חיים שלמים. כל אחת מתעוררת בזמנה. פיפי, מים, ציצי. כל אחת והדרישות שלה. בקיצור, לא ישנים, אבל שטויות, מי מתלונן?
ברור שיש תמונות.
בנתיים, הכל על מי מנוחות....
טפו טפו טפוווווווווווווווו
נשיקות,
אורית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה