סוף סוף בריאים

 שבוע שלם סגורים בבית, חום, נזלת, שיעול והרבה סבלנות! איילה התחילה ראשונה. הדביקה אותי. הדבקתי את רוני. הדבקנו את מאיה. ושלומי, עבד קשה. האמת שאין לי מושג איך הוא עדיין לא קנה לעצמו כרטיס טיסה ונעלם מפה. אחרי כל התקופה שהייתי בבית חולים ועכשיו השבוע שהיינו חולים..... אבל הוא עוד כאן, וכנראה שישאר:)
הטלוויזיה עבדה שעות נוספות. מזל שיש אותה. ולחשוב שכשרוני נולדה רציתי שלא תראה טלוויזיה. אחד ממיליון הדברים שרציתי שהיא לא תעשה/ לא תאכל.....

כל המשחקים היו בחוץ, הבית היה הפוך. ואני שכבתי זרוקה על הספה, רועדת מקור, רואה את כל הזוועה הזו מתרחשת מול עיניי ואין באפשרותי להרים את עצמי מהספה כדי לעשות סדר!
כל הבלגן התרחש בין אקמולי לנורופן. איך שהתרופה הייתה מתחילה להשפיע הן היו קמות לתחייה. כבר לא הייתי בטוחה מה עדיף...

בשבת יצאנו לאכול ג'חנון בפיצוציה ליד הבית. משם קצת לגן שעשועים. נשמנו אוויר!

יש כמה משחקים מנצחים! כאלה שהבלגן שנשאר אחריהם לפחות מצדיק את קיומם.
כשרוני הייתה בת שנה, בניתי לה מטבח. מרהיט שהיה לי בבית והוספתי לו חתיכות וחלקים והצלחתי להפוך אותו למטבח. המיקום היחידי שהיה לי בשבילו זה במטבח שלי. בדיעבד זה הדבר הכי חכם שיכולתי לעשות. כשאני במטבח גם הן שם, אבל במטבח שלהן. הן מכינות ונותנות לי לטעום את מה שהכינו. לרוב זה טועם נהדר. זה גם תמיד חם אז אני צריכה לחכות שזה יתקרר.... המרכיבים שהן שמות באוכל שהן מכינות מגוונים ומעניינים. אין על הדמיון שלהן:)

כשלא שומעים את איילה כמה זמן, אני מבינה איפה היא....יש לה אוסף סוסים שהיא ממש אוהבת. זה התחיל מכמה סוסים שהיו בבית ומשם התגלגל לאוסף. שהבנו שהיא ממש אוהבת את זה, התחלנו לקנות לה כל פעם עוד וגם סבתא הצטרפה לחגיגה. היא פשוט יושבת ומסדרת אותם בשורה, רק חסר שיתחילו לדהור....

אוהל זה פתרון מעולה. רק שהן לרוב מכניסות לתוכו כמעט את כל הבית. ברור שאני אוספת!
בכלל הרצון שלהן שאני אשחק איתן ואהיה חלק מהפעילות שהן מחליטות לייצר הוא די בעייתי. כאילו שאין לי מה לעשות בבית! כן. נכנסתי לאוהל..... היה כיף? ממממ.... תלוי איך מסתכלים על זה.....

 

אז חזרנו לשגרה, הבנות חזרו לגן.  על פניו הכל נראה בסדר. רוני בתקופה קשה. נדחקת לפינה.... איילה במרכז העיניים. מצחיקה וכובשת. מאיה רוב הזמן על הידיים שלי, יונקת. ורוני מנסה למצוא את המקום שלה. בוכה הרבה, כועסת, מנסה להצחיק ולמשוך תשומת לב. בכל דרך אפשרית. לא משנה כמה נשתדל לתת לה, היא כנראה מרגישה מה קורה מסביב. הם כ"כ חכמים הקטנים האלה.

 החלטנו להשקיע ולתת לה את הזמן שלה לבד עם כל אחד מאתנו. לפני כמה ימים הלכנו יחד לאכול פיצה אחרי הגן. אח"כ ישבנו בגינה שליד הפיצה ודיברנו. היה כיף! אני כל כך אוהבת אותה! את שתיהן! את שלושתן!!! (תמונה מפעילות טו בשבט במושב אצל חברים)

יש ימים שאני מרגישה שבא לי לשים עליי גלימה. גלימה בצבע אדום. כן! אני סוג של גיבורת על. לפי התכניות בטלוויזיה, בימים אלה אני ממש עומדת תחת ההגדרה של גיבורת על. אני כל היום רצה בבית. למעלה למטה. החוצה פנימה. מטבח סלון. כמויות הכביסה מטורפות. בסה"כ תינוקת קטנה שהצטרפה למשפחה. איך זה יכול להיות?  ואם הייתי עובדת עכשיו? איך הייתי עושה את זה? יש ימים שאני מוצאת את עצמי רצה בתוך הבית. מורידה סלי כביסה מלאים. יוצאת החוצה לחדר כביסה. מכניסה את הנקיים. מקפלת. עולה למעלה עם המקופלים. מרוקנת בארונות. אחרי כל סל כביסה אני מרגישה שזהו, הנה זה נגמר. רק אשטוף כלים ואטאטא את הרצפה ואשב רגע לנוח. אבל עד אז מתמלא עוד סל. הרצפה שוב מתלכלכת. הבנות שוב הופכות את כל הצעצועים על הרצפה. מאיה בדיוק צריכה לאכול. והנה, כל מה שעשיתי עד עכשיו, כאילו לא עשיתי. ואז אני מבינה שזה לא יגמר. שזה בעצם, רק מתחיל.
ילד רביעי?????? לא נראה לי......

 

אם רק יכולתי לשים תמונה שלי מחופשת לגיבורת על. רעיון טוב לפורים:)


יאללה,
שבוע טוב
נשיקות
אורית


 

אין כמו בבית

ווואווו.... לא יודעת מאיפה להתחיל. מלא דברים קרו. כ"כ חיכיתי לרגע הזה שאתיישב מול המחשב ואכתוב את הפוסט הבא. כבר עבר חודש מהפוסט האחרון. והנה כבר שנה חדשה החלה. איך הזמן עף כשנהנים:)
החודש האחרון בגדול, היה נראה ככה:
קולקציה. צילום. רופא. אשפוז. שבועיים. מטורף! ניתוח. תינוקת. טיפול נמרץ. שחרור. הביתה. בנות. התרגשות. ניקיונות. כביסה. בישולים. ככה בשנייה, חזרנו לשגרה +1 . מי אמר ששיגרה זה רע???

אז הקולקציה עלתה לאוויר. לקח זמן אבל זה קרה. אנחנו ממש מרוצות מהתוצאות:)  את הצילומים אגב, אני מצלמת בעצמי בזכות הסדנה המעולה שעשיתי לפני שנה וחצי אצל אפרת לוזנוב המוכשרת. ובעיבודים עוזר לי חבר טוב וצלם משכמו ומעלה, שי שחר. האמת שזה ממש לא פשוט לצלם ילדים. הם מאבדים את זה ברגע, רוני כבר ממש התלוננה שהיא לא רוצה להצטלם. אביגיל המתוקה אהבה יותר את הרעיון של לדגמן:)  גם המזג אוויר בעייתי, לא הייתה שמש והבית היה יחסית חשוך אז האיכות יצאה בינונית אבל הסה"כ הכללי יצא לא רע. טעימה קטנה למי שלא הספיק לראות .... אה, והפעם כפי שהבטחנו יש גם קצת לבנים (המכנס מתאים גם לבנות וגם לבנים).

 אז זהו. אני בבית. משלימה פערים. ומאושרת בפעם הרביעית. לא! אין לי ארבעה ילדים הפעם הראשונה הייתה החתונה עם בעלי האהוב (מי אמר שאני לא נותנת לו קרדיט???). האמת, שמגיע לו. שבועיים וחצי שלמים שהוא תיפקד כאבא ואמא. זה לא פשוט לגבר להתנהל כמו אמא. זה לא שהוא לא התקשר כל יום מחורפן מהן. מה להלביש? איך לסרק? איך להרדים?  זה לא שהוא לא הגיע לביקור כל יום עם הבנות כדי להעביר את אחה"צ ולקוות שבחזור הן ירדמו לו באוטו. אבל עם כל הקושי, אני מצדיעה לו.
עכשיו תעריך!
הוא (בעלי שיחייה) עשה בלגן שלם. שבר את כל השגרה. הוא בגדול לא בן אדם של שגרה, הוא מהזורמים.... אז לא הייתה שעת השכבה מסודרת אלא כל אחת נרדמה בזמנה הפנוי (23:00/24:00 ) ולא היה זמן התעוררות אלא כל אחת התעוררה כשבא לה. אז לגן הגיעו ב- 10:00 בבוקר. הבגדים שהן לבשו לגן זה היה מביש. את השיער לא היה לו מושג איך לסדר. בקיצור, היה שמח. אבל אני לא יכולתי לצייץ. צפיתי מהצד מזועזעת והכרחתי את עצמי לסתום. כי אני פה והם שם ואסור לי להתערב! גם ככה הרגשתי אשמה על זה שהרופא נתן הוראה להתאשפז שבועיים לפני הזמן.
אפשר לומר שנחתי. התבטלתי. ישנתי. לא ניקיתי. לא בישלתי. פשוט נחתי. אבל זה היה בבית חוליםםםם, בואו לא נטעה. הייתי מוותרת על התענוג. ונכון שאחרי הלידה הייתי במלונית לבד. ונחתי שוב. אבל הייתי אחרי ניתוח! א
כשחזרתי הביתה, צמאה לשגרה וישר ניסיתי להחזיר הכל למקום, הבנתי שזה ל פשוט.... קדימה, בנות, למיטה, סיפור ולישון. חחחחח...... הצחקתי את עצמי. הן הסתכלו עליי במבט של, מי את? ומה את רוצה? אנחנו לא ישנות במיטה שלנו כבר 3 שבועות . בכי הסטרי! רוצות את אבא. ואני? עומדת אבודה, מה קרה פה? זאת הייתי אני תמיד. וההורמונים חוגגים אז הדמעות בשניה זולגות. אני בבית שלי סוף סוף ואין לי מושג איך מחזירים  הכל למקום.....

זה כ"כ מרגש, להחזיק את הדבר הקטן הזה שהיה אצלי בבטן 9 חודשים. מטורף. יש לנו בקרים שלמים לבד, היא מקסימה. מאיה הקטנה... רוני ואיילה מקבלות אותה באהבה גדולה. דואגות לה ומחכות לרגע שיוכלו לתת לה מוצץ.
איילה מנהלת איתה שיחות הורגות! "תינוקת, למה את לא מדברת איתי? את ישנה? מאיה מתוקה שלי, למה את בוכה?" היא רק בת שנה ועשרה חודשים! היא בעצמה הייתה לפני רגע בעריסה הזו. עם השמיכה הזו.
בלילה, מתנהלים חיים שלמים. כל אחת מתעוררת בזמנה. פיפי, מים, ציצי. כל אחת והדרישות שלה. בקיצור, לא ישנים, אבל שטויות, מי מתלונן?
ברור שיש תמונות.

 בנתיים, הכל על מי מנוחות....
טפו טפו טפוווווווווווווווו

נשיקות,
אורית