אני אוהבת נוסטלגיה. מה שנראה כמו פעם, מריח כמו פעם או מרגיש לי כמו פעם, מרגש אותי.
לפני חודשיים וחצי עלה לי רעיון לארגן פגישת מחזור. או יותר נכון פגישת כיתה. לכיתה ח1. היינו מאד מגובשים וחברים טובים. יש לי המון זיכרונות נפלאים מאותה תקופה. ניסיתי לברר בפייסבוק אם יש היענות וכולם זרמו אז התחלתי לקדם את זה. חלקם שלחו לי תמונות מהעבר ולאט לאט בניתי מצגת. כזו שמעלה חיוך:) כמה משחקי חברה כמו חבילה עוברת, נר בבקבוק, שקיות הפתעה והרבה התרגשות וציפייה.
נפגשנו בבית של אחד מ"התלמידים", הוא אירח אותנו לתפארת. היה מלא אוכל טעים ואיכותי של Artaste
מומלץ בחום!!!
כל כניסה הייתה מסקרנת, ככה לאט לאט הגיעו 25 אנשים/ילדים מתוך 40. חלקם חיים בחו"ל וחלקם לא יכלו להגיע.....
בהתחלה היה קצת מביך אבל מהר מאד כולם השתחררו ואז הבנתי שלא משנה כמה גדלנו או כמה השתנינו חיצונית, הילד הקטן שבנו נשאר שם.... היו כאלה שנשארו מצחיקים וכאלה שנשארו ביישנים וכאלה שהיו מצחיקים והיום הם ביישנים וכאלה וכאלה וכאלה. אבל כולם נשארו אחלה ח'ברה!
בסוף הצטלמנו כולם יחד כמו בכל סוף שנה, רק בלי מורים. את התמונה אנחנו שומרים בקבוצה שפתחנו בפייסבוק ומדי פעם מציצים....
אם בענייני נוסטלגיה עסקינן, אני מאד אוהבת לאסוף מציאות מהרחוב או לקנות בחנויות יד שניה. פחות בגדים, יותר אקססוריז.... בשווקי פשפשים או בירידים של מעצבות שמוכרות את כל האוספים שלהן.... גם אני די אספנית. הבית שלי מלא באוספים. חלקם מאותו סוג וחלקם פשוט ערימת מציאות. כמעט כל מציאה מגיע יומה. אני הכי אוהבת שעולה לי רעיון ואני מיד שולפת את אחת המציאות שלי אחרי ששכבו בארון או באיזו פינה נידחת כ"כ הרבה זמן....
כבר תקופה ארוכה שאני שמה עין על הכוננית נעליים של הבית ממול הגן של רוני. כוננית מדפים ישנה, מקולפת וצהובה. מתחילת השנה סימנתי אותה. ידעתי שיום אחד הם יבינו שהיא סתם ארונית ושצריך לחדש.
לפני שבועיים, היא חיכתה לי. עמדה מחוץ לגן, המתינה שהמשאית של הגזם תאסוף אותה. אני מתה על ימי רביעי. היום שבו אוספים את הגזם וכל המציאות יוצאות לשפת המדרכות. אלה הימים שהסיכוי שלי לעשות תאונת דרכים גבוה מהרגיל:)
כמובן שאספתי אותה. אפילו לא נגעתי בה. עוד לא שיפצתי אותה. יש משהו בצבע הזה ובשיפשוף שלה שעושה לי טוב. ניגבתי אותה ומצאתי לה פינה חמה בחדר של הבנות.
השבוע עברתי ליד כמויות של ארגזי תנובה. היו שם כמה אדומים שקראו לי. "אורית, שששש.... אנחנו פה. שומעת? לא בא לנו יותר על כל מוצרי החלב האלה. קחי אותנו. בטוח יש לך רעיון".
אז לקחתי!
הבנות לפעמים לא מצליחות להבין מה עובר עליי. כל כמה זמן משהו זז או מתווסף בחדר שלהן או בבית. הן לאט לאט מתחילות להבין שככה זה פה. ואפילו מחמיאות. "אמא, יפה מה שעשית פה". ואני מרוצה שיש מי ששם לב:)
כבר הרבה זמן אני מחפשת בית בובות מיניאטוריות. היה לנו כזה כשהיינו קטנות. היו בו בובות חרסינה. היה ברור לי שרק בשווקים אוכל למצוא אחד אותנטי רק שהסיכוי להגיע לשווקים בתקופה הזו של חיי הוא כמעט אפסי. אז מצאתי אחד קטן וחמוד ב"להלו", חנות קטנה ומטריפה באבן יהודה. הן הביאו את בית הבובות הזה משוק הפשפשים בפריז. אומנם שילמתי יותר אבל אני מרוצה!
גם לכורסה הישנה שקניתי דרך אתר יד 2, לפני 7 שנים, יש סיפור משלה. אחרי שילדתי את רוני הבנתי שהיא כבר לא מגניבה כמו שחשבתי. הפרחים הצהובים והוינטאז'ים שלה התכסו בשערות לבנות של הלוורדור המתוק שלי. היא הייתה רגע מלהתפנות למדרכה ביום רביעי. ואז דמיינתי מה היה קורה אם מישהו אחר היה זורק אותה, ככה, בדיוק במצב הזה. ברור שהייתי אוספת אותה! אז בחרתי להשקיע בה. ריפדתי אותה לתפארת. עד לפני כמה ימים היא הייתה בחדר של הבנות. אבל עכשיו כשמאיה נכנסה לחדר שלהן וכבר 3 מיטות צריכות להכנס בחדר אחד, לא הייתה ברירה, משהו היה חייב לצאת. אז עכשיו כולם רואים אותה. היא חלק מהסלון וזה נראה לא רע בכלל. תכירו אותה במראה המחודש שלה.
את השולחן בפינת האוכל שלי לקח לי הרבה זמן למצוא. ראיתי כזה אצל מישהי בבית וידעתי שאני חייבת אחד כזה לעצמי. חפרתי בכל חנויות יד שנייה וגלשתי מדי יום באתר יד 2. עד שמצאתי אותו. לא פחות ולא יותר כמה רחובות ממני. התקשרתי וסגרתי את הכל תוך דקה. צבעתי אותו והתחלתי לחפש לו את הכיסאות המתאימים. במשך כמה חודשים אספתי כיסאות שונים מהרחוב עד שהצלחתי למצוא את ה-4 שחיו בהרמוניה. כל אחד קיבל צבע שונה ויחס מיוחד. הנה כל החבורה יחדיו.
ואם בנוסטלגיה עסקינן אז בשבת האחרונה שהיינו בים חזרתי אחורה. החלטנו לגוון וללכת לחוף אחר. לא זה שליד הבית. נסענו לחוף בעיר. זה שגדלנו עליו. יש שם שובר גלים ומלא ברכות. הזמנו גם את סבא שיבוא, סבתא פחות אוהבת ים. בדיוק ככה סבא היה לוקח אותי לים. לחוף הזה. וכולו היה שלי (סבא, לא החוף:). היינו הולכים לעמוקים וקופצים יחד על הגלים. הרגעים הנפלאים האלה שלעולם לא שוכחים......
ככה הייתה נראית השבת שלנו:
כ"כ שמחתי כשמצאתי בGAP את הבגד ים המושלם לבנות! כשרק הביאו את קולקציית הקיץ קניתי בלי לחשוב פעמיים אפילו שבחוץ עוד היה קר.....
עם סבא
חזרנו עייפים אך מרוצים!
נשיקות
אורית
לפני חודשיים וחצי עלה לי רעיון לארגן פגישת מחזור. או יותר נכון פגישת כיתה. לכיתה ח1. היינו מאד מגובשים וחברים טובים. יש לי המון זיכרונות נפלאים מאותה תקופה. ניסיתי לברר בפייסבוק אם יש היענות וכולם זרמו אז התחלתי לקדם את זה. חלקם שלחו לי תמונות מהעבר ולאט לאט בניתי מצגת. כזו שמעלה חיוך:) כמה משחקי חברה כמו חבילה עוברת, נר בבקבוק, שקיות הפתעה והרבה התרגשות וציפייה.
נפגשנו בבית של אחד מ"התלמידים", הוא אירח אותנו לתפארת. היה מלא אוכל טעים ואיכותי של Artaste
מומלץ בחום!!!
כל כניסה הייתה מסקרנת, ככה לאט לאט הגיעו 25 אנשים/ילדים מתוך 40. חלקם חיים בחו"ל וחלקם לא יכלו להגיע.....
בהתחלה היה קצת מביך אבל מהר מאד כולם השתחררו ואז הבנתי שלא משנה כמה גדלנו או כמה השתנינו חיצונית, הילד הקטן שבנו נשאר שם.... היו כאלה שנשארו מצחיקים וכאלה שנשארו ביישנים וכאלה שהיו מצחיקים והיום הם ביישנים וכאלה וכאלה וכאלה. אבל כולם נשארו אחלה ח'ברה!
בסוף הצטלמנו כולם יחד כמו בכל סוף שנה, רק בלי מורים. את התמונה אנחנו שומרים בקבוצה שפתחנו בפייסבוק ומדי פעם מציצים....
אם בענייני נוסטלגיה עסקינן, אני מאד אוהבת לאסוף מציאות מהרחוב או לקנות בחנויות יד שניה. פחות בגדים, יותר אקססוריז.... בשווקי פשפשים או בירידים של מעצבות שמוכרות את כל האוספים שלהן.... גם אני די אספנית. הבית שלי מלא באוספים. חלקם מאותו סוג וחלקם פשוט ערימת מציאות. כמעט כל מציאה מגיע יומה. אני הכי אוהבת שעולה לי רעיון ואני מיד שולפת את אחת המציאות שלי אחרי ששכבו בארון או באיזו פינה נידחת כ"כ הרבה זמן....
כבר תקופה ארוכה שאני שמה עין על הכוננית נעליים של הבית ממול הגן של רוני. כוננית מדפים ישנה, מקולפת וצהובה. מתחילת השנה סימנתי אותה. ידעתי שיום אחד הם יבינו שהיא סתם ארונית ושצריך לחדש.
לפני שבועיים, היא חיכתה לי. עמדה מחוץ לגן, המתינה שהמשאית של הגזם תאסוף אותה. אני מתה על ימי רביעי. היום שבו אוספים את הגזם וכל המציאות יוצאות לשפת המדרכות. אלה הימים שהסיכוי שלי לעשות תאונת דרכים גבוה מהרגיל:)
כמובן שאספתי אותה. אפילו לא נגעתי בה. עוד לא שיפצתי אותה. יש משהו בצבע הזה ובשיפשוף שלה שעושה לי טוב. ניגבתי אותה ומצאתי לה פינה חמה בחדר של הבנות.
השבוע עברתי ליד כמויות של ארגזי תנובה. היו שם כמה אדומים שקראו לי. "אורית, שששש.... אנחנו פה. שומעת? לא בא לנו יותר על כל מוצרי החלב האלה. קחי אותנו. בטוח יש לך רעיון".
אז לקחתי!
הבנות לפעמים לא מצליחות להבין מה עובר עליי. כל כמה זמן משהו זז או מתווסף בחדר שלהן או בבית. הן לאט לאט מתחילות להבין שככה זה פה. ואפילו מחמיאות. "אמא, יפה מה שעשית פה". ואני מרוצה שיש מי ששם לב:)
כבר הרבה זמן אני מחפשת בית בובות מיניאטוריות. היה לנו כזה כשהיינו קטנות. היו בו בובות חרסינה. היה ברור לי שרק בשווקים אוכל למצוא אחד אותנטי רק שהסיכוי להגיע לשווקים בתקופה הזו של חיי הוא כמעט אפסי. אז מצאתי אחד קטן וחמוד ב"להלו", חנות קטנה ומטריפה באבן יהודה. הן הביאו את בית הבובות הזה משוק הפשפשים בפריז. אומנם שילמתי יותר אבל אני מרוצה!
ככה הייתה נראית השבת שלנו:
חופשה נעימה מלאה בנוסטלגיה! הזדמנות לעשות עם הילדים מה שהיו עושים איתנו כשהיינו קטנים....
נשיקות
אורית
