בימי שבת אנחנו בד"כ אוכלים צהריים אצל ההורים של שלומי. כל אחד מהאחים, מגיע בזמנו. כשאנחנו שם, אנחנו לא מרגישים את הילדים, כי יש מלא. אבל מלא! מגוון רחב של גילאים וכולם משחקים עם כולם. אנחנו הגדולים אוכלים ומדברים על החיים. זה כיף. לי לא היה את זה כשהייתי קטנה, המעט בני דודים שהיו לי גרו רחוק....
אמא של שלומי, דואגת לתחזק את ה"ביחד". זה מקסים בעיניי. בכלל, רוב העיסוק שלה זה הילדים והנכדים. היא שומרת בבוקר על הקטנים שעוד לא הולכים לגן ובצהריים אבא שלו הולך לאסוף אותם מהגנים ומבית ספר. ברגל! כן, גם כשיורד גשם. הם הולכים עם המטרייה ומחפשים מכסה בתוך בניינים כשסוער מדי. הילדים מתים על זה. אה! וגם אין לו טלפון נייד.
כשאני מגיעה לשם, תמיד יש לי תחושה של פעם. יש משהו בבית שלהם שמחזיר אותי לילדות. גם לחביתה שאבא של שלומי עושה יש ריח של פעם. גם הנס קפה שהוא מכין (אבקה של עלית), טועם כמו פעם.
יש שם חדר לילדים, מלא בצעצועים וספרי ילדים ישנים. אפילו על הדלת יש שלט "החדר של הילדים". לפעמים אני מסתכלת מהצד ורואה איך כל הילדים מפוזרים בסלון ובחדר כ"כ עסוקים במשחקים שלהם. כשהם ממצים את הכל, הם יורדים למטה לשחק. הקטנים תמיד נשארים בבית בוכים שגם הם רוצים לרדת לשחק, אז אחד המבוגרים יורד איתם למטה להשגיח, ולפעמים גם לשחק....
בשבת לא רואים שם טלוויזיה ולא משחקים עם האייפונים. אז הכל חוזר להיות כמו אז. יורדים למטה, פתאום גם השכנים מצטרפים. משחקים תופסת, מחבואים, כדור וקלאס. מדי פעם אנחנו משקיפים מלמעלה ובודקים שהכל תקין.
אני כ"כ מתגעגעת לפעם. שלא היו טלפונים ניידים, מחשבים ומיליון ערוצים בטלוויזיה. כשהיינו מדברים אחד עם השני, היינו מקשיבים ולא גולשים באינטרנט או כותבים הודעה למישהו....הייתי רוצה שהילדות שלי יגדלו כמו שאני גדלתי. שיכתבו מכתבים למי שגר רחוק. שיאספו מכתביות ומפיות. שירדו לשחק למטה שבע על הקיר. שיצעקו להן מלמטה אם הן יכולות לרדת לשחק.
בימי שבת, אני קצת נזכרת, זה עושה לי נעים ומן תחושת געגוע לילדות שנראית כאילו הייתה לא מזמן... ואז אני חוזרת הביתה, ומיד נזכרת שאני כבר לא ילדה, וכנראה גם לא אהיה וכל מה שנותר זה לנסות לחוות את הילדות דרך הבנות שלנו. איך הזמן עובר כשנהנים:)
אמא של שלומי, דואגת לתחזק את ה"ביחד". זה מקסים בעיניי. בכלל, רוב העיסוק שלה זה הילדים והנכדים. היא שומרת בבוקר על הקטנים שעוד לא הולכים לגן ובצהריים אבא שלו הולך לאסוף אותם מהגנים ומבית ספר. ברגל! כן, גם כשיורד גשם. הם הולכים עם המטרייה ומחפשים מכסה בתוך בניינים כשסוער מדי. הילדים מתים על זה. אה! וגם אין לו טלפון נייד.
כשאני מגיעה לשם, תמיד יש לי תחושה של פעם. יש משהו בבית שלהם שמחזיר אותי לילדות. גם לחביתה שאבא של שלומי עושה יש ריח של פעם. גם הנס קפה שהוא מכין (אבקה של עלית), טועם כמו פעם.
יש שם חדר לילדים, מלא בצעצועים וספרי ילדים ישנים. אפילו על הדלת יש שלט "החדר של הילדים". לפעמים אני מסתכלת מהצד ורואה איך כל הילדים מפוזרים בסלון ובחדר כ"כ עסוקים במשחקים שלהם. כשהם ממצים את הכל, הם יורדים למטה לשחק. הקטנים תמיד נשארים בבית בוכים שגם הם רוצים לרדת לשחק, אז אחד המבוגרים יורד איתם למטה להשגיח, ולפעמים גם לשחק....
בשבת לא רואים שם טלוויזיה ולא משחקים עם האייפונים. אז הכל חוזר להיות כמו אז. יורדים למטה, פתאום גם השכנים מצטרפים. משחקים תופסת, מחבואים, כדור וקלאס. מדי פעם אנחנו משקיפים מלמעלה ובודקים שהכל תקין.
אני כ"כ מתגעגעת לפעם. שלא היו טלפונים ניידים, מחשבים ומיליון ערוצים בטלוויזיה. כשהיינו מדברים אחד עם השני, היינו מקשיבים ולא גולשים באינטרנט או כותבים הודעה למישהו....הייתי רוצה שהילדות שלי יגדלו כמו שאני גדלתי. שיכתבו מכתבים למי שגר רחוק. שיאספו מכתביות ומפיות. שירדו לשחק למטה שבע על הקיר. שיצעקו להן מלמטה אם הן יכולות לרדת לשחק.
בימי שבת, אני קצת נזכרת, זה עושה לי נעים ומן תחושת געגוע לילדות שנראית כאילו הייתה לא מזמן... ואז אני חוזרת הביתה, ומיד נזכרת שאני כבר לא ילדה, וכנראה גם לא אהיה וכל מה שנותר זה לנסות לחוות את הילדות דרך הבנות שלנו. איך הזמן עובר כשנהנים:)
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק