פוסט יום הולדת

בשבוע שעבר, חגגנו לאיילה שלי יום הולדת שנתיים. מרגיש לי שהיא הרבה יותר גדולה. לא ברור לי אם זה בגלל שהיא ילדה שניה או פשוט, היא ממש בוגרת.

היא כ"כ חיכתה ליום ההולדת שלה. התרגשה רק מלהגיד את המילה "יום הולדת". הם רואים בגן את כל הילדים חוגגים ולא מבינים מתי יגיע תורם. היא סיפרה לי כל החודש האחרון, מה יהיה ביום הולדת שלה. "יהיה לי כיסא יום הולדת, זר על הראש, ישירו לי יום הולדת, אבא ואמא יבואו, סבא וסבתא ונרקוד....."

ואז מתחילות הדילמות.... מספיק לה יום הולדת בגן? ומה עם המשפחה? אם מזמינים את הדודות אז "חייבים" להזמין את הבני דודים, וגם להם יש כבר ילדים, ואז זה כבר מלא אנשים. אבל לרוני חגגנו גם וגם ועם כולם.... ובאיזה יום? אמצע שבוע? שבת? ומה לאכול? אבל למי יש כח עכשיו להפיק יום הולדת???? אבל יש לאיילה יום הולדת.  החלטנו על שבת ב-11:00, עם כולם כולל כולם מהצד שלי (הצד השני שומר שבת). 11:00 זה בוקר או צהריים? גם וגם. הכנו ג'חנונים, אבל לא יותר מדי כי אמא שלי הכינה את החמין המעולה שלה. זה שכולם מחכים לשבת גשומה בשביל לטעום ממנו. גם ג'חנונים וגם חמין? כן! ועוד ביקשו עוד....
חגגנו 3 פעמים במשך שבוע שלם. בגן, בשבת בבית עם המשפחה שלי ואצל המשפחה של שלומי בשבת אח"כ.

היא הייתה בעננים! ממש התרגשה. גם אני ממש התרגשתי. ביום ההולדת בגן היה הכי מרגש. לא הייתי צריכה לארח, רק להתרכז בילדה שלי שהייתה כ"כ מאושרת מיום ההולדת שלה. היא עשתה את כל הטקס בגבורה. הייתי אמא גאה! מה יהיה בטקס של הצבא???? קמנו ממש מוקדם להתלבש ולהתארגן. העוגה שנבחרה אחרי הרבה לבטים הייתה עוגת מינימאוס. היא בחרה! היא רוצה לבחור הכל עכשיו. זה בכלל לא משנה אם היא רוצה את זה באמת או לא. העיקר שתבחר. אוכל, בגדים, מתי הולכים לישון, להכנס לרכב, לעלות על הכסא ולרדת ממנו. כן מעיל, לא מעיל. איזה נעליים, איזה גרביים. מקלחת, עכשיו או אח"כ. עם ראש בלי ראש. אני משתדלת לשמור על כח האיפוק (עכשיו משתמשים בבית בכוחות, ככה לימדה רחלי הגננת). האמת, שזה לא תמיד מצליח לי. חבל שאין חנות. חנות של כוחות. או אולי אפילו מטען. מטען שממלא את הכוחות כשהם נגמרים....

אז אנחנו בשלב ה"טרבל טו". איזה כיף:) מזל טוב לללי היפה שלנו ובהצלחה לנו עם גיל שנתיים הנורא.

     עם החבר הקבוע ג'וני!

ביום ההולדת בבית, היה מקסים. לא הצלחתי לארגן את השולחן כמו שרציתי. החלק הכייפי בלארגן יום הולדת זה לעצב אותו, אבל רוני הייתה חולה (שוב!) בשבוע שלפני ומאיה איתי כל הזמן ופשוט לא הצלחתי כמו שרציתי. אבל ללי הייתה מרוצה. 

 (הוודקה מאחורה זה לא לילדים. נשבעת!!!)

כל האורחים הגיעו לפניה, היא הייתה אצל ההורים שלי מהבוקר. לא היה מצב לארגן את הכל כשהן בבית.... 

הבית היה מלא בלונים, מלא אנשים. זה היה נראה כמו מסיבת הפתעה. היא אכן הופתעה! אולי אפילו מידי.... אל תנסו את זה בבית! היא נכנסה הביתה ולא הבינה מה קורה. לקח לה עשר דקות להתאפס. אבל מהר מאד חזרה לעצמה. שמה את הכתר ונכנסה לתפקיד החוגגת. לא עזבה את כיסא יום ההולדת שלה. עד היום, כבר שבוע וחצי, היא גוררת אותו לכל מקום. לשולחן ציור. לשולחן אוכל. לצפות בטלוויזיה. מזל שלא ישנה עליו בלילה...

היינו צריכים להרים אותה מלא. זה הקטע הכי מרגש בשבילה. אה, גם המתנות. אה...וגם העוגה. את העוגה הכינה נורית, חברה של אחותי. מכל הלב!!! איזה כיף שיש כאלה חברים. בד"כ מאד חשוב לי להכין את העוגה" חושבת חודש לפני איזה עוגה אכין, איך תראה ומה צריך לקנות בשבילה. השנה ויתרתי. מה שיכולתי להוריד מעצמי, הורדתי

בחגיגה האחרונה היה אותנטי. סבתא יהודית הכינה עוגה כהרגלה בימי ההולדת של הנכדים. הפעם, היא הכינה עוגה עם סוסים. טעימה!!!! כל בני הדודים החזיקו את העוגה ,עם איילה ורוני, ושרו שירי יום הולדת. חילקנו שקיות הפתעה. כולם היו מרוצים. וכך נגמרה לה חגיגת יום הולדת השנתיים של ללי. והיא, בטח לא תזכור לעולם כלום מהשבוע האחרון. העיקר שכולם מרוצים.

ככה הן נראות כשאומרים להן לחייך

וככה הן נראות כשאומרים להן לחבק

קצת חששנו מהתגובה של רוני לחגיגה של איילה. היא אומנם כמעט בת ארבע ודי בוגרת, אבל לא היינו בטוחים שתפרגן...

אני חייבת להודות שהיא הפתיעה! השתמשה בכח הבגרות. קיבלה את יום ההולדת של אחותה באהבה ופירגנה לאורך כל הדרך. בחגיגה השלישית אצל ההורים של שלומי, היא כבר שאלה, מתי יהיה גם לה יום הולדת?....

אז אני מתחילה כבר  בהכנות להפקה הבאה, עם דרישות גדולות יותר כי זה עוד רגע.... בפסח. ברור שצריך להתחיל לחשוב מעכשיו. צריך להזמין את כל החברים מהגן. זה יום הולדת לילדה הבכורה שלי. הבכורה מתוך 3 בנות מתוקות שאני כל כך  כל כך אוהבת.

שבת שלום:)

אורית

כמו פעם

בימי שבת אנחנו בד"כ אוכלים צהריים אצל ההורים של שלומי. כל אחד מהאחים, מגיע בזמנו. כשאנחנו שם, אנחנו לא מרגישים את הילדים, כי יש מלא. אבל מלא! מגוון רחב של גילאים וכולם משחקים עם כולם. אנחנו הגדולים אוכלים ומדברים על החיים. זה כיף. לי לא היה את זה כשהייתי קטנה, המעט בני דודים שהיו לי גרו רחוק....
אמא של שלומי, דואגת לתחזק את ה"ביחד". זה מקסים בעיניי. בכלל, רוב העיסוק שלה זה הילדים והנכדים. היא שומרת בבוקר על הקטנים שעוד לא הולכים לגן ובצהריים אבא שלו הולך לאסוף אותם מהגנים ומבית ספר. ברגל! כן, גם כשיורד גשם. הם הולכים עם המטרייה ומחפשים מכסה בתוך בניינים כשסוער מדי. הילדים מתים על זה. אה! וגם אין לו טלפון נייד.

כשאני מגיעה לשם, תמיד יש לי תחושה של פעם. יש משהו בבית שלהם שמחזיר אותי לילדות. גם לחביתה שאבא של שלומי עושה יש ריח של פעם. גם הנס קפה שהוא מכין (אבקה של עלית), טועם כמו פעם.
יש שם חדר לילדים, מלא בצעצועים  וספרי ילדים ישנים. אפילו על הדלת יש שלט "החדר של הילדים". לפעמים אני מסתכלת מהצד ורואה איך כל הילדים מפוזרים בסלון ובחדר כ"כ עסוקים במשחקים שלהם. כשהם ממצים את הכל, הם יורדים למטה לשחק. הקטנים תמיד נשארים בבית בוכים שגם הם רוצים לרדת לשחק, אז אחד המבוגרים יורד איתם למטה להשגיח, ולפעמים גם לשחק....

בשבת לא רואים שם טלוויזיה ולא משחקים עם האייפונים. אז הכל חוזר להיות כמו אז. יורדים למטה, פתאום גם השכנים מצטרפים. משחקים תופסת, מחבואים, כדור וקלאס. מדי פעם אנחנו משקיפים מלמעלה ובודקים שהכל תקין.

אני כ"כ מתגעגעת לפעם. שלא היו טלפונים ניידים, מחשבים ומיליון ערוצים בטלוויזיה. כשהיינו מדברים אחד עם השני, היינו מקשיבים ולא גולשים באינטרנט או כותבים הודעה למישהו....הייתי רוצה שהילדות שלי יגדלו כמו שאני גדלתי. שיכתבו מכתבים למי שגר רחוק. שיאספו מכתביות ומפיות. שירדו לשחק למטה שבע על הקיר. שיצעקו להן מלמטה אם הן יכולות לרדת לשחק.
בימי שבת, אני קצת נזכרת, זה עושה לי נעים ומן תחושת געגוע לילדות שנראית כאילו הייתה לא מזמן... ואז אני חוזרת הביתה, ומיד נזכרת שאני כבר לא ילדה, וכנראה גם לא אהיה וכל מה שנותר זה לנסות לחוות את הילדות דרך הבנות שלנו. איך הזמן עובר כשנהנים:)

סוף סוף בריאים

 שבוע שלם סגורים בבית, חום, נזלת, שיעול והרבה סבלנות! איילה התחילה ראשונה. הדביקה אותי. הדבקתי את רוני. הדבקנו את מאיה. ושלומי, עבד קשה. האמת שאין לי מושג איך הוא עדיין לא קנה לעצמו כרטיס טיסה ונעלם מפה. אחרי כל התקופה שהייתי בבית חולים ועכשיו השבוע שהיינו חולים..... אבל הוא עוד כאן, וכנראה שישאר:)
הטלוויזיה עבדה שעות נוספות. מזל שיש אותה. ולחשוב שכשרוני נולדה רציתי שלא תראה טלוויזיה. אחד ממיליון הדברים שרציתי שהיא לא תעשה/ לא תאכל.....

כל המשחקים היו בחוץ, הבית היה הפוך. ואני שכבתי זרוקה על הספה, רועדת מקור, רואה את כל הזוועה הזו מתרחשת מול עיניי ואין באפשרותי להרים את עצמי מהספה כדי לעשות סדר!
כל הבלגן התרחש בין אקמולי לנורופן. איך שהתרופה הייתה מתחילה להשפיע הן היו קמות לתחייה. כבר לא הייתי בטוחה מה עדיף...

בשבת יצאנו לאכול ג'חנון בפיצוציה ליד הבית. משם קצת לגן שעשועים. נשמנו אוויר!

יש כמה משחקים מנצחים! כאלה שהבלגן שנשאר אחריהם לפחות מצדיק את קיומם.
כשרוני הייתה בת שנה, בניתי לה מטבח. מרהיט שהיה לי בבית והוספתי לו חתיכות וחלקים והצלחתי להפוך אותו למטבח. המיקום היחידי שהיה לי בשבילו זה במטבח שלי. בדיעבד זה הדבר הכי חכם שיכולתי לעשות. כשאני במטבח גם הן שם, אבל במטבח שלהן. הן מכינות ונותנות לי לטעום את מה שהכינו. לרוב זה טועם נהדר. זה גם תמיד חם אז אני צריכה לחכות שזה יתקרר.... המרכיבים שהן שמות באוכל שהן מכינות מגוונים ומעניינים. אין על הדמיון שלהן:)

כשלא שומעים את איילה כמה זמן, אני מבינה איפה היא....יש לה אוסף סוסים שהיא ממש אוהבת. זה התחיל מכמה סוסים שהיו בבית ומשם התגלגל לאוסף. שהבנו שהיא ממש אוהבת את זה, התחלנו לקנות לה כל פעם עוד וגם סבתא הצטרפה לחגיגה. היא פשוט יושבת ומסדרת אותם בשורה, רק חסר שיתחילו לדהור....

אוהל זה פתרון מעולה. רק שהן לרוב מכניסות לתוכו כמעט את כל הבית. ברור שאני אוספת!
בכלל הרצון שלהן שאני אשחק איתן ואהיה חלק מהפעילות שהן מחליטות לייצר הוא די בעייתי. כאילו שאין לי מה לעשות בבית! כן. נכנסתי לאוהל..... היה כיף? ממממ.... תלוי איך מסתכלים על זה.....

 

אז חזרנו לשגרה, הבנות חזרו לגן.  על פניו הכל נראה בסדר. רוני בתקופה קשה. נדחקת לפינה.... איילה במרכז העיניים. מצחיקה וכובשת. מאיה רוב הזמן על הידיים שלי, יונקת. ורוני מנסה למצוא את המקום שלה. בוכה הרבה, כועסת, מנסה להצחיק ולמשוך תשומת לב. בכל דרך אפשרית. לא משנה כמה נשתדל לתת לה, היא כנראה מרגישה מה קורה מסביב. הם כ"כ חכמים הקטנים האלה.

 החלטנו להשקיע ולתת לה את הזמן שלה לבד עם כל אחד מאתנו. לפני כמה ימים הלכנו יחד לאכול פיצה אחרי הגן. אח"כ ישבנו בגינה שליד הפיצה ודיברנו. היה כיף! אני כל כך אוהבת אותה! את שתיהן! את שלושתן!!! (תמונה מפעילות טו בשבט במושב אצל חברים)

יש ימים שאני מרגישה שבא לי לשים עליי גלימה. גלימה בצבע אדום. כן! אני סוג של גיבורת על. לפי התכניות בטלוויזיה, בימים אלה אני ממש עומדת תחת ההגדרה של גיבורת על. אני כל היום רצה בבית. למעלה למטה. החוצה פנימה. מטבח סלון. כמויות הכביסה מטורפות. בסה"כ תינוקת קטנה שהצטרפה למשפחה. איך זה יכול להיות?  ואם הייתי עובדת עכשיו? איך הייתי עושה את זה? יש ימים שאני מוצאת את עצמי רצה בתוך הבית. מורידה סלי כביסה מלאים. יוצאת החוצה לחדר כביסה. מכניסה את הנקיים. מקפלת. עולה למעלה עם המקופלים. מרוקנת בארונות. אחרי כל סל כביסה אני מרגישה שזהו, הנה זה נגמר. רק אשטוף כלים ואטאטא את הרצפה ואשב רגע לנוח. אבל עד אז מתמלא עוד סל. הרצפה שוב מתלכלכת. הבנות שוב הופכות את כל הצעצועים על הרצפה. מאיה בדיוק צריכה לאכול. והנה, כל מה שעשיתי עד עכשיו, כאילו לא עשיתי. ואז אני מבינה שזה לא יגמר. שזה בעצם, רק מתחיל.
ילד רביעי?????? לא נראה לי......

 

אם רק יכולתי לשים תמונה שלי מחופשת לגיבורת על. רעיון טוב לפורים:)


יאללה,
שבוע טוב
נשיקות
אורית


 

אין כמו בבית

ווואווו.... לא יודעת מאיפה להתחיל. מלא דברים קרו. כ"כ חיכיתי לרגע הזה שאתיישב מול המחשב ואכתוב את הפוסט הבא. כבר עבר חודש מהפוסט האחרון. והנה כבר שנה חדשה החלה. איך הזמן עף כשנהנים:)
החודש האחרון בגדול, היה נראה ככה:
קולקציה. צילום. רופא. אשפוז. שבועיים. מטורף! ניתוח. תינוקת. טיפול נמרץ. שחרור. הביתה. בנות. התרגשות. ניקיונות. כביסה. בישולים. ככה בשנייה, חזרנו לשגרה +1 . מי אמר ששיגרה זה רע???

אז הקולקציה עלתה לאוויר. לקח זמן אבל זה קרה. אנחנו ממש מרוצות מהתוצאות:)  את הצילומים אגב, אני מצלמת בעצמי בזכות הסדנה המעולה שעשיתי לפני שנה וחצי אצל אפרת לוזנוב המוכשרת. ובעיבודים עוזר לי חבר טוב וצלם משכמו ומעלה, שי שחר. האמת שזה ממש לא פשוט לצלם ילדים. הם מאבדים את זה ברגע, רוני כבר ממש התלוננה שהיא לא רוצה להצטלם. אביגיל המתוקה אהבה יותר את הרעיון של לדגמן:)  גם המזג אוויר בעייתי, לא הייתה שמש והבית היה יחסית חשוך אז האיכות יצאה בינונית אבל הסה"כ הכללי יצא לא רע. טעימה קטנה למי שלא הספיק לראות .... אה, והפעם כפי שהבטחנו יש גם קצת לבנים (המכנס מתאים גם לבנות וגם לבנים).

 אז זהו. אני בבית. משלימה פערים. ומאושרת בפעם הרביעית. לא! אין לי ארבעה ילדים הפעם הראשונה הייתה החתונה עם בעלי האהוב (מי אמר שאני לא נותנת לו קרדיט???). האמת, שמגיע לו. שבועיים וחצי שלמים שהוא תיפקד כאבא ואמא. זה לא פשוט לגבר להתנהל כמו אמא. זה לא שהוא לא התקשר כל יום מחורפן מהן. מה להלביש? איך לסרק? איך להרדים?  זה לא שהוא לא הגיע לביקור כל יום עם הבנות כדי להעביר את אחה"צ ולקוות שבחזור הן ירדמו לו באוטו. אבל עם כל הקושי, אני מצדיעה לו.
עכשיו תעריך!
הוא (בעלי שיחייה) עשה בלגן שלם. שבר את כל השגרה. הוא בגדול לא בן אדם של שגרה, הוא מהזורמים.... אז לא הייתה שעת השכבה מסודרת אלא כל אחת נרדמה בזמנה הפנוי (23:00/24:00 ) ולא היה זמן התעוררות אלא כל אחת התעוררה כשבא לה. אז לגן הגיעו ב- 10:00 בבוקר. הבגדים שהן לבשו לגן זה היה מביש. את השיער לא היה לו מושג איך לסדר. בקיצור, היה שמח. אבל אני לא יכולתי לצייץ. צפיתי מהצד מזועזעת והכרחתי את עצמי לסתום. כי אני פה והם שם ואסור לי להתערב! גם ככה הרגשתי אשמה על זה שהרופא נתן הוראה להתאשפז שבועיים לפני הזמן.
אפשר לומר שנחתי. התבטלתי. ישנתי. לא ניקיתי. לא בישלתי. פשוט נחתי. אבל זה היה בבית חוליםםםם, בואו לא נטעה. הייתי מוותרת על התענוג. ונכון שאחרי הלידה הייתי במלונית לבד. ונחתי שוב. אבל הייתי אחרי ניתוח! א
כשחזרתי הביתה, צמאה לשגרה וישר ניסיתי להחזיר הכל למקום, הבנתי שזה ל פשוט.... קדימה, בנות, למיטה, סיפור ולישון. חחחחח...... הצחקתי את עצמי. הן הסתכלו עליי במבט של, מי את? ומה את רוצה? אנחנו לא ישנות במיטה שלנו כבר 3 שבועות . בכי הסטרי! רוצות את אבא. ואני? עומדת אבודה, מה קרה פה? זאת הייתי אני תמיד. וההורמונים חוגגים אז הדמעות בשניה זולגות. אני בבית שלי סוף סוף ואין לי מושג איך מחזירים  הכל למקום.....

זה כ"כ מרגש, להחזיק את הדבר הקטן הזה שהיה אצלי בבטן 9 חודשים. מטורף. יש לנו בקרים שלמים לבד, היא מקסימה. מאיה הקטנה... רוני ואיילה מקבלות אותה באהבה גדולה. דואגות לה ומחכות לרגע שיוכלו לתת לה מוצץ.
איילה מנהלת איתה שיחות הורגות! "תינוקת, למה את לא מדברת איתי? את ישנה? מאיה מתוקה שלי, למה את בוכה?" היא רק בת שנה ועשרה חודשים! היא בעצמה הייתה לפני רגע בעריסה הזו. עם השמיכה הזו.
בלילה, מתנהלים חיים שלמים. כל אחת מתעוררת בזמנה. פיפי, מים, ציצי. כל אחת והדרישות שלה. בקיצור, לא ישנים, אבל שטויות, מי מתלונן?
ברור שיש תמונות.

 בנתיים, הכל על מי מנוחות....
טפו טפו טפוווווווווווווווו

נשיקות,
אורית